בוטא

Hebrew

Root
ב־ט־א (b-ṭ-ʾ)
6 terms

Verb

בוטא / בֻּטָּא • (buta) (pu'al construction, active counterpart ביטא / בִּטֵּא)

  1. to be expressed, to be stated

Conjugation

Conjugation of בוטא / בֻּטָּא (see also Appendix:Hebrew verbs)
non-finite forms to-infinitive —
finite forms singular plural
m f m f
past first בוטאתי / בֻּטֵּאתִי בוטאנו / בֻּטֵּאנוּ
second בוטאת / בֻּטֵּאתָ בוטאת / בֻּטֵּאת בוטאתם / בֻּטֵּאתֶם בוטאתן / בֻּטֵּאתֶן
third בוטא / בֻּטָּא בוטאה / בֻּטְּאָה בוטאו / בֻּטְּאוּ
present מבוטא / מְבֻטָּא מבוטאת / מְבֻטֵּאת מבוטאים / מְבֻטָּאִים מבוטאות / מְבֻטָּאוֹת
future first אבוטא / אֲבֻטָּא נבוטא / נְבֻטָּא
second תבוטא / תְּבֻטָּא תבוטאי / תְּבֻטְּאִי תבוטאו / תְּבֻטְּאוּ תבוטאנה / תְּבֻטֶּאנָה1
third יבוטא / יְבֻטָּא תבוטא / תְּבֻטָּא יבוטאו / יְבֻטְּאוּ תבוטאנה / תְּבֻטֶּאנָה1
imperative — — — —1

1 Rare in Modern Hebrew.

This article is issued from Wiktionary. The text is available under Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 unless otherwise noted. Additional terms may apply for the media files.