הכריח

Hebrew

Root
כ־ר־ח (k-r-kh)
4 terms

Verb

הִכְרִיחַ • (hikhríakh) (hif'il construction)

  1. To force, make, require, obligate.

Conjugation

Conjugation of הִכְרִיחַ (see also Appendix:Hebrew verbs)
non-finite forms to-infinitive לְהַכְרִיחַ
action noun הַכְרָחָה
finite forms singular plural
m f m f
past first הִכְרַחְתִּי הִכְרַחְנוּ
second הִכְרַחְתָּ הִכְרַחְתְּ הִכְרַחְתֶּם הִכְרַחְתֶּן
third הִכְרִיחַ הִכְרִיחָה הִכְרִיחוּ
present מַכְרִיחַ מַכְרִיחָה מַכְרִיחִים מַכְרִיחוֹת
future first אַכְרִיחַ נַכְרִיחַ
second תַּכְרִיחַ תַּכְרִיחִי תַּכְרִיחוּ תַּכְרַחְנָה1
third יַכְרִיחַ תַּכְרִיחַ יַכְרִיחוּ תַּכְרַחְנָה1
imperative הַכְרֵחַ הַכְרִיחִי הַכְרִיחוּ הַכְרַחְנָה1

1 Rare in Modern Hebrew.

This article is issued from Wiktionary. The text is available under Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 unless otherwise noted. Additional terms may apply for the media files.