קְלַאמַארֵי

Derived from Classical Latin clāmāre (“to cry out, to clamor; to call”), from Proto-Italic *klāmāō, from Proto-Indo-European *kl̥h₁m-, derived from the root *kelh₁- (“to call, cry, summon”).

קְלַאמַארֵי (qəlaʔmaʔre /clamare/)

1. (transitive) to call, to summon
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviʔim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים (Nəvīʔīm, “Prophets”) (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 11, page 1, text lines 24–26:

     סֵי גְרוֹטַה דֵי בְרַאוִי פֿוּ לַה קַאסַה קוּוֵיסְטַה קֵי פֿוּ קְלַאמַאטוֹ לוּ נוּמוֹ מִיאוֹ סוּפֵירַה דֵי אֵיסוֹ אִין וִיאֵינְטֵי דֵי ווּאִי אֵיצִיאַה אִייוֹ אֵיקוֹ וִידִי דִיטוֹ דֵי דוּמֵידֵית׃ (Judeo-Roman)

     se gəroṭah de bəraʔwi p̄u lah qaʔsah quwesəṭah qe p̄u qəlaʔmaʔṭo lu numo miʔo superah de ʔeso ʔin wiʔenəṭe de wuʔi ʔeṣiʔah ʔiyo ʔeqo widi diṭo de dumedeṯ.

     /["]Se grotta de bravi fu la casa questa — che fu clamato lu numo mio supera de esso — in viente de vui, ezia ijo, ecco, vidi", ditto de Dumedeo./

     If this house—upon which my name has been called—has been a lair of burglars in your eyes, I too, behold, saw [it]", [was] the word of the Lord.

2. (transitive) to proclaim, to declare
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviʔim, Prophets]‎^[2] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʔīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 2, page 1, text lines 5–8:

     סְטַה אִין פוֹרְטַה דֵי קַאסַה דֵי דוּמֵידֵית אֵי קְלַאמֵירַאיִי לַה לַה פַארַאוֵילַה קוּוֵיסְטַה אֵי דִירַאיִי אִינְטֵינִיטִי פַארַאוֵילַה דֵי דוּמֵידֵית טוּטִי יְהוּדַה קֵי וֵינוֹ אִין לִי פוֹרְטִי קוּוֵיסְטִי פֵיר סַאלוּטַארֵי אַה דוּמֵידֵית׃ (Judeo-Roman)

     səṭah ʔin porəṭah de qaʔsah de dumedeṯ ʔe qəlaʔmeraʔyi lah lah paʔraʔwelah quwesəṭah ʔe diraʔyi ʔinəṭeniṭi paʔraʔwelah de dumedeṯ ṭuṭi yəhudah qe weno ʔin li porəṭi quwesəṭi per saʔluṭaʔre ʔah dumedeṯ.

     /"Sta' in porta de casa de Dumedeo, e clameraji là la paravela questa, e diraji: Intenniti paravela de Dumedeo, tutti yəhudah, che venno in li porti questi per salutare a Dumedeo."/

     "Stand at the gate of the house of the Lord, and there you will proclaim this word, and you will say: Listen to the word of the Lord, all of you [of] Judah, who come to these gates to pay respect to the Lord"

3. (transitive) to name, to call
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviʔim, Prophets]‎^[3] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʔīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 6, verse 30, leaf 1, left page, lines 3–4:

     אַרְיֵינְטוֹ אַגְרוֹוִיאַטוֹ קְלַאמַארוֹ אַה [translating קָרְאוּ (qārəʾū)] אֵיסִי קֵי אַגְרוֹוִיאַווֹ דוּמֵידֵית אִינ אֵיסִי׃ (Judeo-Roman)

     ʔarəyenəṭo ʔagərowiʔaṭo qəlaʔmaʔro ʔah ʔesi qe ʔagərowiʔawo dumedeṯ ʔin ʔesi

     /Arjento ag(g)roviato clamaro a essi, ché ag(g)roviavo Dumedeo in essi./

     They called them "rejected silver", for the Lord has abhorred them.

• Past participle: קְלַאמַאטוֹ (qəlaʾmaʾṭo /⁠clamato⁠/)
• Past historic: קְלַאמַאיִי (qəlaʾmaʾyi /⁠clamaji⁠/, 1^st-person singular), קְלַאמַארוֹ (qəlaʾmaʾro /⁠clamaro⁠/, 3^rd-person plural)
• Future: קְלַאמֵירַאיִי (qəlaʾmeraʾyi /⁠clameraji⁠/, 2^nd-person singular)