אִייוֹ

Inherited from Late Latin eo, from Classical Latin egō̆, from Proto-Italic *egō, from Proto-Indo-European *éǵh₂. Compare Italian io.

אִייוֹ (ʔiyo /ijo/)

1. I (first-person singular personal pronoun)
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Yirəmiyahu, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Nəbiʔim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəḇīʔīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 22, leaf 2, right page, lines 20–22:

     קֵי נוּן פַֿאוֵילַאיִי קוּן לִי פַאטֵירִי ווּסְטֵירִי אֵי נוּן קוּמַאנַאיִי אֵיסִי אִין דִי דֵי לוּ פַֿארֵי יִישִירֵי אִיִיוֹ אֵיסִי דַא טֵירַה דֵי מִיצְרַיִמ פֵיר קַאווּסִי דֵי קַאסְטוֹ אֵי סַאקְרֵיפִֿיזִיאוֹ׃ (Judeo-Roman)

     qe nun p̄aʔwelaʔyi qun li paʔṭeri wusəṭeri ʔe nun qumaʔnaʔyi ʔesi ʔin di de lu p̄aʔre yišire ʔiyo ʔesi daʔ ṭerah de miṣərayim per qaʔwusi de qaʔsəṭo ʔe saʔqərep̄iṣiʔo.

     /Ché nun favellaji cun li pateri vusteri, e nun cumannaji essi, in dì de lu fare jiscire ijo essi da terra de Miṣərayim per causi de casto e sacrefizio./

     For I did not speak with your fathers, and I did not command them, on the day I led them out of the land of Egypt, for reasons of burnt offering or sacrifice.

• מִי (mi)