מיין

See also: מײַן

Hebrew

Etymology 1

Root
מ־י־ן (m-y-n)
3 terms

Verb

מיין / מִיֵּן • (miyén) (pi'el construction)

  1. (transitive) to sort
Conjugation
Conjugation of מיין / מִיֵּן (see also Appendix:Hebrew verbs)
non-finite forms to-infinitive לְמַיֵּן
action noun מייון / מִיּוּן
finite forms singular plural
m f m f
past first מיינתי / מִיַּנְתִּי מיינו / מִיַּנּוּ
second מיינת / מִיַּנְתָּ מיינת / מִיַּנְתְּ מיינתם / מִיַּנְתֶּם מיינתן / מִיַּנְתֶּן
third מיין / מִיֵּן מיינה / מִיְּנָה מיינו / מִיְּנוּ
present מְמַיֵּן מְמַיֶּנֶת מְמַיְּנִים מְמַיְּנוֹת
future first אֲמַיֵּן נְמַיֵּן
second תְּמַיֵּן תְּמַיְּנִי תְּמַיְּנוּ תְּמַיֵּנָּה1
third יְמַיֵּן תְּמַיֵּן יְמַיְּנוּ תְּמַיֵּנָּה1
imperative מַיֵּן מַיְּנִי מַיְּנוּ מַיֵּנָּה1

1 Rare in Modern Hebrew.

Etymology 2

From English Maine.

Proper noun

מיין / מֵיְן • (meyn) f

  1. Maine

Yiddish

Verb

מיין • (meyn)

  1. inflection of מיינען (meynen):
    1. first-person singular
    2. imperative singular

Determiner

מיין • (mayn)

  1. (nonstandard) Unpointed form of מײַן (mayn).
This article is issued from Wiktionary. The text is available under Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 unless otherwise noted. Additional terms may apply for the media files.